מדוע הטבח בחוג’אלי רלוונטי לתקופתנו

מאת רחל אברהם

ב-26 בפברואר, כמדי שנה, יציינו באזרבייג’ן את טבח חוג’אלי של 1992, בו נרצחו ביום אחד 613 גברים, נשים וילדים שכל פשעם היה היותם אזרבייג’נים. הטרגדיה הזו הוכרה כרצח עם על ידי פקיסטן, סודן, צ’כיה, בוסניה והרצגובינה, ירדן, מקסיקו, קולומביה, גואטמלה, הונדורס, פרו, ופנמה.

לכבוד אירוע חשוב זה יארח מרכז השלום הכלכלי פאנל שכותרתו “קרבאך והטבח בחוג’אלי” במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ב-28 בפברואר בשעה 19:00, בהשתתפות השר לשעבר איוב קרא, חוקר המזרח התיכון ד”ר מרדכי קידר, הפעיל האזרבייג’ני לב ספיבק, אנוכי, ומשתתפים רבים אחרים.

ישראלים לא מעטים יתהו אולי, מדוע טבח חוג’אלי רלוונטי לתקופתנו.

הוא רלוונטי מכיוון שהפשע של רצח עם עדיין לא בטל ועבר מעולמנו, כפי שמלמד רצח העם המתמשך של המיעוט האויגורי על ידי הממשל הסיני, שהחל ב-2017 ועדיין נמשך, ובכל זאת בוחרת הקהילה הבינלאומית להתעלם ממנו ולהתארח במשחקי אולימפיאדת החורף בבייג’ינג.

טבח חוג’אלי רלוונטי מכיוון שגורמים בקהילה היהודית בצרפת בחרו לתמוך בארמניה ולהתעלם מהרצח ההמוני שביצעו הארמנים בחוג’אלי בשנות התשעים. למעשה, חלק גדול משאר העולם בחר לתמוך בארמניה רק כי הם נוצרים, תוך התעלמות מוחלטת ממה שקרה בחוג’אלי.

הרב ישראל ברוק כתב בספרו “חוג’אלי: פשע נגד האנושות”: “מתוך הנספים, 56 בני אדם נהרגו באכזריות מיוחדת: שריפה בעודם חיים, הסרת קרקפות, עריפת ראשים, הוצאת עיניים, ונעיצת כידונים בבטנן של נשים הרות “. 1,275 בני אדם נוספים נלקחו כבני ערובה. רבים מאלה שהוחזקו כבני ערובה נאנסו ועונו באכזריות.

חתן פרס נובל אלי ויזל אמר פעם: “כאשר חיי אדם נמצאים בסכנה, כאשר כבוד האדם בסכנה, הגבולות הלאומיים והרגישויות הופכים ללא רלוונטיים. בכל מקום שבו גברים או נשים נרדפים בגלל גזעם, דתם, או השקפותיהם הפוליטיות, אותו מקום חייב להפוך באותו רגע למרכז היקום”.

כעיתונאית ישראלית-אמריקאית חונכתי להאמין שחשוב לנקוט עמדה נגד כל מעשי רצח עם ופשעים נגד האנושות. היום אלו אזרחים אזרבייג’נים חפים מפשע. מחר זאת עלולה להיות אומה אחרת, ומחרתיים אלה עלולים להיות בני עמי. כפי שאמר הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר, שלחם נגד המשטר הנאצי בגרמניה, בשירו “לא השמעתי את קולי”:

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים –

ולא השמעתי את קולי,

מפני שלא הייתי קומוניסט;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –

ולא השמעתי את קולי,

מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –

ולא השמעתי את קולי,

מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –

ולא השמעתי את קולי,

מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –

וכבר לא נותר אדם,

לדבר בעדי.

מסיבה זו, הקדשתי את חיי המקצועיים לכתיבה נגד טרור, פשעי מלחמה, ופשעים נגד האנושות, כמו מה שקרה בחוג’אלי. אני מאמינה שאם האל העניק לנו את הזכות לחיות בחברה דמוקרטית חופשית, מוטלת עלינו החובה המוסרית לדבר בעד מי שמזלו לא שפר עליו כמונו, להיות קולו של האנדרדוג חסר הקול, שהנרטיב שלו הושתק בעולם אכזר שאיבד את המצפן המוסרי שלו.

המשנה (סנהדרין ד ה) אומרת: “כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”. וכיהודים, אני מאמינה שעלינו לא רק לנסות להציל חיים, אלא גם לדבר נגד הרוע ולעמוד למען הקורבנות, שכן בכך שאנו מעידים על סבלם, אנו נותנים להם את הכלים להתמיד ולסבול מציאות לא אנושית.

אני מאמינה שההיסטוריה שלנו כעם יהודי, מחורבן בית שני ועד כישלון מרד בר כוכבא, מעלילות הדם והמרות הדת הכפויות בידי הנוצרים של ימי הביניים ועד למסעות הצלב, האינקוויזיציה, הפוגרומים ברוסיה והשואה, לימדה אותנו לפתוח את לבנו למדוכאים. כפי שאומר הכתוב (שמות כ”ג ט): ” וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. וכפי שאומר מדרש תהילים (כ”ב): “כי אשב בחשך ה’ אור לי. שנו רבותינו: מתוך כעס רצון. ומתוך אפלה אורה. ומתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רוחה. מתוך ריחוק קירוב. מתוך נפילה קימה”. לולא נפלתי, לא יכולתי לקום; לולא ישבתי בחושך, הקב”ה לא היה נותן לי את אורו.

האזרבייג’נים אינם שונים מאיתנו. חלקים מסוימים של העיר העתיקה של באקו דומים באופן מדהים לעיר העתיקה בירושלים, עם קירות האבן העתיקים והיפים שלה, השווקים הצפופים, המסעדות וניחוח הריבות המיוחדות, הבקלאווה (פהלווי באזרית), הזעפרן ותבלינים אחרים באוויר. גם בבאקו וגם בעיר העתיקה בירושלים ימכרו לך ערכות תה מזרחיות, שטיחים מרהיבים, ומזכרות של אלף לילה ולילה.

וכמו העם היהודי, גם ההיסטוריה של אזרבייג’ן עמוסה בטרגדיות. אזרבייג’ן הייתה במקור מדינה דמוקרטית, הראשונה מסוגה בעולם המוסלמי, שלא רק העניקה שוויון למיעוטים אלא גם נתנה את זכות הבחירה לנשים ב-1919, שנה לפני ארצות הברית. אולם בשנת 1920 פלשו הקומוניסטים לאזרבייג’ן והיא הפכה לרפובליקה סובייטית. במשך עשרות שנים דוכאו תושבי אזרבייג’ן, דיכוי שהגיעה לשיאו בטבח של ינואר השחור, המכונה גם “השבת השחורה”. היתה זו מתקפה אלימה נגד האוכלוסייה האזרחית בבאקו, ב-19 וה-20 בינואר 1990, כחלק ממצב חירום שהוכרז במהלך פירוקה של ברית המועצות. על פי הערכות רשמיות נהרגו 147 אזרחים, 800 נפצעו וחמישה הוכרזו כנעדרים.

וכשבני העם האזרבייג’ני ניסו להשתחרר, מצאו את עצמם בעיצומו של סכסוך גלוי עם ארמניה, שהביא לרצח העם בחוג’אלי ולטיהור אתני של חמישית מאוכלוסיית אזרבייג’ן. רק לפני שנים ספורות הצליח העם האזרבייג’ני להחזיר את אדמותיו לשליטתו, ועם זאת, הם זוכים לגינויים בלתי פוסקים מצד ממשל ביידן ודמוקרטים בקונגרס האמריקאי, בדיוק כמו ישראל. וכמו הישראלים מייחלים האזרבייג’נים למחר טוב יותר.

מדינת ישראל תמיד עמדה לצד אזרבייג’ן, מכיוון שהיא אחת מבעלות בריתנו הבודדות בעולם המוסלמי. כניצולי רצח העם הגדול בהיסטוריה יש לנו חובה מוסרית לעמוד לצד קורבנות רצח העם בחוג’אלי ונגד עולם שמעדיף לעמוד מאחורי מבצעי הטבח. אכן, הקהילה הבינלאומית חייבת להפסיק להמציא תירוצים שמצדיקים את ארמניה, אם היא מעוניינת שהשלום בקווקז יימשך.

נשיא ישראל דאז ראובן ריבלין אמר בעצרת הכללית של האו”ם ב-2015: “ביום זה עלינו לשאול את עצמנו בכנות, האם המאבק שלנו, המאבק של העצרת הזו, נגד רצח עם, יעיל מספיק? האם היה יעיל מספיק בבוסניה? האם היה יעיל במניעת הטבח בחוג’אלי? רצח האפגנים בידי הטליבאן? האם הוא יעיל מספיק היום בסוריה? או מול הזוועות של בוקו חראם בניגריה? האם אנחנו מזילים יותר מדי דמעות ונוקטים מעט מדי פעולה?”

ריבלין סיים: “אני חושש שאמנת האומות המאוחדות למניעת וענישה של פשע רצח עם נותרה מסמך סמלי בלבד. היא לא הצליחה לממש את מחויבותה ולהגשים את המטרה העומדת בבסיס הקמת ארגון האומות המאוחדות. לכן, על המוסד הזה שבו אנו עומדים היום מוטלת החובה שהיא אתגר שאין שני לו, לא להסתפק בהצהרות אלא לדחוף קדימה לפעולה נחרצת”.

לו הייתה הקהילה הבינלאומית שומעת לעצתו, היה העולם שלנו היום מקום טוב יותר לאזרבייג’נים, ישראלים, וכל המין האנושי.